את צביקה גייזל הכרתי כשהיינו בגן, בגן של דבורה. הוא היה בן ארבע, אני הייתי בן חמש וכל הזמן הינו ביחד. כל הזמן. פעם אחד דבורה אפילו ניסתה להפריד אותנו בכוח, משכה את צביקה בשיער בשביל שיתרחק ממני, כי היא חשבה שזה כבר מוגזם ושזה לא בריא לנו. התחלתי לבכות כמו פסיכי, צביקה גם השתגע והתחיל להפוך את כל הארון של הצעצועים. ודבורה, מסכנה, לא היה לא ראש להתעסק בשטויות כאלה. אז היא שוב נתנה לנו לשחק ביחד. אני אומר לכם, היינו כל היום אחת בתחת של השני. חוץ ממנו לא דיברתי עם אף אחד. אולי חוץ מאוהד, אבל אוהד היה מפגר ולא באמת התחברתי אליו מי יודע מה.
עם צביקה זה היה אחרת, הסיבה שכל כך התחברנו היא בסך הכול ששנינו אהבנו חיות. לא איזו קטסטרופה, פשוט היינו ממתכלים ביחד על נמלים, פעם הוא אפילו אכל אחת; היינו מחפשים קיפודים, שהוא ממש שנא אותם; היינו מושכים לחתולות בזנב. אתם יודעים, דברים רגילים. אבל זה מה שחיבר ביננו. ההורים שלי תמיד אמרו שיש לי בעיה עם חיות, שזאת התמכרות ושזה לא בריא. אבל אם הם היו רואים את צביקה, אוהו. כמה שאני התעסקתי עם חיות, צביקה התעסק פי עשר. הוא תמיד היה קיצוני.
בכלל, צביקה היה פשוט מוזר. קודם כל, הוא היה מסתובב עם חיתול כל הזמן. גם כשכל הילדים בגן למדו לעשות בסיר, הוא המשיך לחרבן על עצמו כמו מטומטם. דבר שני, בגיל ארבע הוא התחיל פתאום לעשות קולות מוזרים כאלה. מין נחירות או גניחות שפשוט היה פולט בלי קשר לכלום. בשלב מסוים, אולי שנתיים אחרי שלמד ללכת על הרגליים, הוא התחיל ללכת על ארבע, לא לזחול כמו תינוק, פשוט ללכת עם הכפות ידיים כמו פסיכי. זה היה מפחיד, הוא השתגע לגמרי. אפילו אני כבר הפסקתי להיות איתו בקשר.
הסיפור הזה לא נרגע. אחרי כמה שבועות דבורה העיפה אותו מהגן כי פשוט אי אפשר היה לעמוד בזה. צביקה חזר להיות בבית עם אמא שלו. כאילו הבית שלהם לא מספיק קטן, עכשיו גם זה. המצב הכלכלי של הגייזלים לא היה טוב מי יודע מה, אפילו סורגים לא היו להם. בקיצור, יום אחד, כשצביקה היה בן חמש, כשהוא הולך על ארבע ועושה את הגניחות האלה עם חיתול מלא בחרא, הוא פשוט רץ מהסלון לאמא הרזה שלו שתלתה כביסה במרפסת, נכנס לה בגב עם הראש שלו והפיל אותה חמש קומות וחצי. היא התרסקה על סובארו לבנה ומתה במקום.
זהו, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. באותו יום אבא של צביקה, יורם גייזל, הכניס לו מכות רצח ואז זרק אותו באיזה מוסד לילדים במצב אבוד. יורם לא הפסיק לבכות מאז שאשתו מתה. שבוע אחר כך הוא הוא בלע עשרים ושתיים טבליות אספירין במכה ותוך כמה דקות מת על השולחן אורחים. שלושה חודשים הגופה שלו נרקבה שם עד שבמקרה, השכן מלמעלה שם לב לריח של הגוויה מהדירה של הגייזלים. הוא קרא למשטרה ששברו את המנעול וראו את יורם אכול לגמרי מתולעים ומכוסה בכמה מאות זבובים, עם חצי מוח בחוץ. קברו אותו ליד אשתו. אף אחד לא בא להלוויה.
צביקה הממזר הזה בינתיים הספיק לברוח מהמוסד. אחרי שנקרש הדם שאבא שלו הוריד לו, הוא פשוט קפץ מעל אחת הגדרות כאילו כלום ורץ ליער. אף אחד לא עשה עם זה כלום, לא היו לו הורים, לא משפחה, המטפלים שם גם כן לא שמו עליו, אז הוא פשוט ברח. מאז אף אחד לא שמע ממנו. אני שכחתי ממנו כמעט לגמרי. רק מדי פעם, כשאנשים היו אומרים שאני מוזר, הייתי מספר להם על גייזל, שאני כלום לעומת המוזרות שלו, והם היו שותקים.
בתחילת הסתיו האחרון, שנתיים אחרי הבר-מצווה שלי, הלכתי לצלם צבאים ביער. הם לא שיתפו פעולה מי יודע מה, ברחו כל הזמן ולא נתנו לי לצלם. לא משהו חריג. אבל קצת לפני שפרשתי הביתה, קלטתי את אחד הצבאים פשוט עומד עם שני רגליים קדמיות על החומה ומסתכל עליי. מיד הרמתי את המצלמה לצלם אותו, צילמתי תמונה אחת, הסתכלתי עליו ובאתי לצלם עוד אחת, אבל אז נעצרתי.
הסתכלתי לצבי ההוא בפרצוף וכיווצתי את העיניים. הוא היה נראה לי מוכר, ממש מוכר. אין סיכוי שצילמתי אותו כבר. פתאום נפל לי האסימון. הפרצוף הזה, העמידה, החיוך, העיניים השחורות האלה. זה היה צביקה, צביקה גייזל.
זה הסביר הרבה מאוד דברים, פתאום הכול הסתדר לי, פתאום הבנתי. צביקה היה פשוט צבי שנולד בגוף הלא נכון, בגוף של בן אדם. זה היה רגע מדהים. הוא חייך אליי, אני חייכתי אליו, התחלתי לשאול אותו מה העניינים ואז הוא פשוט הסתובב וברח. לא זיהה אותי כנראה.
