הכל מסביב היה מעונן ואפור ואני הלכתי על השביל מתחת לגבעה, הפעם לא עליתי למעלה כי לא היה לי כוח. גם לציפורים לא היה כוח, וגם לצבאים לא. בוקר עייף.

בהליכה איטית על השביל דרכתי על איזו שקית מסריחה של ביסלי בצל ושמתי לב שהשביל ההוא מלא זבל, בטח חגגו פה בזמן שישנתי, חגגו על הראש של החיות. זה הרגיז אותי מאוד, אבל לא עשיתי עם זה כלום. האווירה עדיין הייתה אפורה בשטח, אבל עכשיו גם הכל הסריח מבירות ואקסלים ועטיפות קונדומים.

התרחקתי קצת מהציוויליזציה לכיוון הקוצים היבשים ובדיוק יצא משם זנב סנונית אחד מסטול שניסה לעשות לי הפתעה, עוד רטוב מהטל של הבוקר, הוא התעופף מתוך הקוצים האלה, התנדנד באוויר מצד לצד וכנראה ניסה להגיד משהו, אבל אז צנח בחזרה לקוצים שלו. פרפר כזה שיכור עוד לא ראיתי, נשארתי לבהות בקוצים כמה שניות, גירדתי במצח בפרצוף סתום וגררתי את עצמי משם לזיתים, כי אולי יקפוץ משם איזה בעל חיים מעניין.

ארוכה וקשה הדרך לזיתים. הגעתי לשם מתנשף כמו איזה כלב אסמטי ולא שמתי לב לעוף אחד קטן ושמן שישב על העץ מצד ימין, אבל הוא כן שם לב אליי, קלט אותי ועף לעץ רחוק יותר לפני שהספקתי לעשות משהו. לא ידעתי מה זה היה ולא היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז התחלתי לזחול לכיוון שלו. בזמן הזה השמש הספיקה לזרוח, קצת באיחור אמנם בגלל העננים הנודניקים האלה, אבל הספיקה לזרוח. רק יצאה השמש והאווירה התהפכה מאה שבעים ושש מעלות. השמש העיפה לעזאזל את כל האפור מהשטח, האירה את העולם והעירה את כולם. פתאום הכל זרח מסביב והעניינים התחילו להתחמם. גם אני קצת התעוררתי וגם שועל אחד התעורר ורץ לאכול איזו חוגלה, שני צבאים שקפצו בגבעה מעליי ניסו להסיח את דעתי וכמעט הצליחו, אבל התגברתי עליהם והתקדמתי לעץ ההוא.

באמת נזהרתי מאוד שלא יקלוט אותי עוד פעם הממזר, אבל איך שראיתי אותו הוא תקע בי את העיניים הצהובות שלו, עמד על העץ כאילו זאת החורשה של אבא שלו. ראה אותי ונבהל עד עמקי נשמתו עם העיניים האלה. הייתי מציע לו כדור ריטלין, אבל לא היה לי כלום באותו רגע אז רק התכופפתי קצת כדי להיראות פחות מאיים, לקח לו כמה שניות להירגע, הוא ראה שאני לא שווה בזבוז של אנרגיה. אבל המשיך לפקוח עלי עין.

השמש כבר זרחה בדיוק במידה הנכונה, אם היא הייתה יודעת כמה היא עושה טוב בטח הייתה זורחת גם בלילה. אבל מאז שהיא יצאה הכלבים והעורבים האלה לא הפסיקו לטחון את המוח עם הצעקות שלהם. היה להם מזל שבמקרה הזה הם עזרו לי להסיח את דעתו של הכוס הזה, אחרת כבר מזמן הייתי מראה להם מה זה. הכוס שמע את הצעקות האלה שלהם ונהיה מודאג. בכל פעם שהוא הסתכל הצידה התקדמתי לכיוונו כמה צעדים בהליכה של גיבן, בלי שירגיש. כבר הייתי כמה מטרים ממנו והתחלתי להתלהב, אבל הוא עלה על זה שאני מתחמן אותו, ראה שאני קרוב מדי.

קיללתי את עצמי כי הוא בטח יעוף עכשיו לעזאזל. הוא נהיה עצבני ותקע בי עוד פעם את העיניים האלה, סובב את הראש מאה שבעים ושש מעלות והסתכל מאחוריו, עוד פעם הסתכל עליי במבט של "עזוב אותי באמאש'ך", כי לא היה לו כבר כוח לעוף. הסכמתי להניח לו, אבל לפני כן מיהרתי לצלם מלא תמונות תוך דקה וחצי. כמה עשרות תמונות, שרובן ילכו לזבל כי כולן אותו דבר כי הוא רק עמד שם על העץ כמו אצטרובל בלי לעשות כלום.

אבל בתמונה האחת לפני אחרונה שצילמתי, הכוס כבר לא יכל להחזיק מעמד וסגר את העיניים לכמה שניות, התחיל להירדם לי מול הפרצוף. עד שכולם התעוררו, הוא התחיל להתעייף. הינשוף הקטן הזה התאמץ לשמור על עניים פקוחות, כנראה לא רצה לישון בגלל שעמדתי לו מול הפרצוף. ידעתי שהוא לא צריך לישון בשעה כזאת אבל מי אני שאתערב בהרגלי השינה שלו, אני יודע מה הוא עשה בלילה? אז הנחתי לו, הסתובבתי ללכת וזרקתי לו איזו מילת פרידה, הוא לא ענה אבל קבענו לשבוע הבא פגישה באותו מקום. רק אני וכוס, על כוס קפה חזק, שלא נירדם.