באביב 2018 שום דבר לא הסתדר לי. כל החיות ברחו לי, המצלמה הייתה מרוסקת לגמרי עם חצי עדשה בקבר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל בוקר קמתי, יצאתי, השקעתי, צילמתי את אותן חיות באותם מקומות. התחלתי להשתגע. הרגשתי תקוע, רציתי להתקדם. רציתי משהו גדול.

​

החלטתי לעשות מהצילומים שלי תערוכה. אישית - כדי להתקדם וציבורית - כדי להעלות את המודעות לטבע העירוני ולהראות לאנשים מה יש להם מתחת לאף. בהתחלה חשבתי על גלריה קטנה, כמה תמונות, אבל מהר מאוד זה התגלגל לפרויקט גיוס המונים ולאחת הגלריות הראשיות בתיאטרון ירושלים.

​

קניתי מצלמה חדשה והמשכתי לצלם בפול גז, כל בוקר, בחמישה לוקיישנים עיקריים שחרשתי. זה היה מתיש, אבל נהניתי כמו שלא נהניתי בחיים.

​

תוך פחות משנה הכל כבר היה מוכן; היו לי 10,000 שקלים ביד, האוצרת מהתיאטרון אישרה את התערוכה וארבעים תמונות חיכו לי בבית הדפוס.

​

לתערוכה הגיעו מלא מכרים ובעיקר זרים, שפרגנו ובאמת ריגשו אותי. ואני לא אחד שמתרגש. התערוכה ואני זכינו לחשיפה תקשורתית מפתיעה. דאבל בידיעות אחרונות היה השיא.

​

בתחילת 2019 פירקנו את התערוכה. זה היה ערב עצוב אבל עם הרבה תקווה. העברתי את התמונות בין גלריות שונות המשכתי לצלם, אבל משהו הפריע לי. היה לי הרבה מאוד מה להגיד, ולקח לי כמה חודשים להבין ששום תמונה של צבי או שועל לא תעביר את מה שאני רוצה. ככה התחלתי לכתוב את הספר שלי, חיים בעיר.