top of page
Search

פושטים

פברואר 2019


כשהתעוררה, הציפורים כבר לא היו שם. רק ארבעים דקות קודם הן עוד אכלו את הלחם המפורר שהשאירה להם. רק ארבעה חודשים קודם בעלה עוד היה בחיים. לפני שמת, היא לא האכילה ציפורים. היא האכילה אותו, וזה הספיק לה לגמרי. כשהסרטן שיתק אותו היא האכילה אותו כמו ילד. הכינה לו תבשילים מהאגדות, מרק עוף, חומוס ומה לא. ולהכול היה טעם של גן עדן.


כשבעלה הפסיק לחיות היא בכתה קצת, לא רצתה לאכול כלום ואחרי השבעה גילתה שיש לה הרבה זמן פנוי. הרבה זמן לבד. בזמן הזה היא המשיכה להכין אוכל. ועדיין היה לו טעם לא מהעולם הזה. בימי שישי כל הילדים והנכדים היו באים, אוכלים, אומרים תודה רבה. והיא שמחה וחייכה כאילו החיים האלה מושלמים. העמידה פנים שהיא לא רואה איך הנכדים האהובים שלה מרוקנים לזבל את מה שנשאר בצלחת. היא חייכה, אבל הרגישה שמשהו חסר לה. שזה לא הדבר האמיתי. אף אחד לא העריך את האוכל שלה כמו שבעלה העריך, אף אחד. היא ידעה כמה בעלת ערך היא הייתה בשבילו. בלעדיה הוא היה מת מזמן. לא שזה משנה משהו עכשיו. היא הרגישה שיש בעולם כאלה שרק מחכים לאוכל חם, רק מחכים לאחת כמוה שתטפל בהם באהבה. היא הרגישה מבוזבזת, וההרגשה הזאת הציקה לה, לא נתנה לה לישון בלילה ועשתה לה כאבים בכל הגוף.


כשהייתה צעירה יותר היא ניהלה פעוטון. טיפלה בילדים, האכילה אותם. היה לה טוב. אחר כך היא עברה לטפל בבעלה. היה קצת יותר קשה עם הכדורים והאלצהיימר והכול, אבל היה לה טוב. ועכשיו, עכשיו לא היה לה אף אחד.

עברו כמה ימים, כמה חודשים, היא המשיכה לחייך ולהעמיד פנים שהכול בסדר. מאז שהלב של בעלה הפסיק לפעול גם הלב שלה התחיל להאט את הקצב. היא הייתה אישה חזקה, לא אחת שנשברת מדברים כאלה, אבל זה השפיע עליה הרבה יותר משציפתה. בלילות היה לה חלום חוזר בו היא מגיעה לבית העלמין עם מרק העדשים שלה ומחפשת את המצבה. החודשים האלה היו בשבילה זמן לחשוב על החיים. היא נזכרה בזמנים עברו, בילדים מהפעוטון, חשבה על הנשמה של בעלה שבטח מסתובבת רעבה וחסרת אונים איפשהו בשמיים. חשבה על העתיד. דמיינה עתיד טוב יותר, עתיד בו היא מטפלת ומאכילה ומרגישה שהיא באמת עושה מספיק ונותנת מעצמה את כל מה שאפשר.


בוקר אחד בתחילת אפריל היא ישבה על הכורסה שלה בסלון והביטה מחלון המרפסת. היא ראתה ציפור אחת, דרור, על המעקה של המרפסת. הוא הסתכל לצדדים ואז קפץ לרצפת המרפסת והתחיל לאכול שאריות אורז שנפלו לנכדים מהצלחת לפני שעזבו. היא הסתכלה לדרור בעיניים וקלטה את המבט הזה שלו כשאכל. מבט של הכרת תודה אמיתית. ואז הגיעה ההברקה. סוף-סוף היא מצאה מישהו שיעריך את האוכל שלה, אבל באמת. היא קמה למטבח בצעדים קטנים, הוציאה את הלחם שנשאר משבת והתחילה לפורר אותו בידיים רועדות. כשסיימה, היא אספה את הפירורים לתוך שקית ורודה של רמי לוי, חזרה למרפסת ופיזרה את הפירורים בהתרגשות. כשחזרה לשבת על הכורסה, משהו כמו שלושים דרורים באו לאכול. הפעם החיוך שלה היה אמיתי וטהור כמו שהרבה זמן הוא לא היה. באותו רגע היא הבטיחה לעצמה שהיא תאכיל את הדרורים כל יום. את היחידים שבאמת מעריכים. הם נראו לה כאלה תמימים ותלותיים. בדיוק מה שחיפשה כל הזמן הזה, בדיוק מה שהיה לה חסר. הדרורים לא ימותו מסרטן, היא חשבה לעצמה. הם יבואו כל יום, עד שאמות.


ובאמת כל בוקר היא מתעוררת לפני הזריחה, מפוררת לחם ומפזרת לציפורים האהובות שלה דבר ראשון על הבוקר. לראות אותן אוכלות ונהנות ובאמת מעריכות זה מה שמחזיק אותה בחיים. עם הזמן היא מתחילה גם להכין להן שעועית, אורז, עוגיות, עוגות, כל מה שהיא יכולה. אפשר לומר שהיא משקיעה באוכל לציפורים לא פחות, אם לא יותר, ממה שהיא משקיעה באוכל לנכדים. כולם נהנים, אבל רק הציפורים באמת מעריכות. בזכותן היא מרגישה בעלת ערך שוב, מרגישה פחות לבד. בשכונה כבר כולם יודעים להעביר לה את שאריות הלחם. חלות שבת, לחמי מחמצת, פיתות. את כל אלה היא מפוררת על השיש במטבח בסבלנות והשקעה, כשהיא בקושי עומדת על הרגליים. אם הלחם קצת יבש היא מרטיבה, אם הוא נראה לה לא איכותי היא זורקת. הדרורים אוהבים אותה ואת האוכל שלה. ממש מסתובבים לה בין הרגליים, רק לה הם נותנים להתקרב ככה. רק בה הם מאמינים, והיא מאמינה רק בהם. היא יודעת שכמה שהיא חשובה לדרורים, הם חשובים לה פי מאה.


בוקר אחד בינואר היא מתעוררת עם כאב גב נוראי. דלקת הפרקים שלה החמירה מאוד. אבל היא לא מוותרת. היא קמה בכאבים למטבח ומפוררת לחם במשך כמעט שעה. אחר כך היא מתקדמת למרפסת בהליכה שפופה ואיטית מאוד. בחוץ מעונן לגמרי והכול נראה חשוך למרות שכבר שבע בבוקר. היא מתיישבת על הכורסה ומחכה, מנסה להתעלם מהכאב ומקווה שהדרורים שלה יעזרו להסיח את דעתה. מגיעים למרפסת פחות מעשרה, אבל היא לא מתלוננת. הגשם מתחיל אחרי חמש דקות והדרורים עפים להתחבא בעצים. היא מסתכלת על הלחם נרטב, עוצמת עיניים ומנסה לתת לגוף להירגע. היא חושבת על הציפורים, חושבת על בעלה, חושבת על הנכד הגדול שלה בצבא, על הנכד שעלה השנה לכיתה א' ועל הנכד שמצלם ציפורים. הנכד הזה פעם אהב לראות ולצלם את הדרורים במרפסת שלה, אבל עכשיו הם כבר נראים לו פושטים. הוא מחפש את הנדירות, את הצבעוניות, הוא רוצה יותר. עכשיו הוא בדיוק בפארק שמול המרפסת שלה. הוא מחפש ציפורים שוות וחוץ מאחת שנתנה לו להתקרב, לא מוצא כלום. הוא גם ככה די עייף, אז כשמתחיל הגשם הוא מוותר, מכניס את המצלמה לתיק ומתקדם לכיוון היציאה. הוא מחליט ללכת לסבתא שלו. הרבה זמן הוא לא היה אצלה, ואחרי הבוקר הארוך הזה הוא גם ממש רעב.


".Better a sparrow, living or dead, than no birdsong at all"

(גאיוס ולריוס קטולוס)



32 views0 comments

Recent Posts

See All

Commentaires


bottom of page