Search

חינוך טוב

מרץ 2019


כשדודה שלי הציעה בפעם הראשונה שאעשה הדרכה על חיות בגן של הילדה שלה, קצת נרתעתי. לא היה לי ניסיון עם ילדים ולא ידעתי איך הם יגיבו ואם אצליח להשתלט עליהם. בפועל הסתבר שזה גן יוקרתי, לא גן של ברברים. אני לא יודע מה עושים להם שם, אבל הילדים התנהגו כל כך יפה שזה נראה מזויף. לא הפריעו, לא התפרצו, שאלו שאלות ואפילו מחאו כפיים כשסיימתי. הכול הלך חלק והם היו כאלה נחמדים ומנומסים שהרגשתי שאני בגן ילדים בפינלנד. כשהיא הציעה לי לבוא שוב הסכמתי מיד.


זאת הייתה המדיניות של הגן. נוקשה בטירוף כלפי הילדים וגם כלפי הצוות. שמעתי שפעם אחת הסייעות הלכה לעשן בפינה הרחוקה של הגן, הגננת תפסה אותה והיא פוטרה מיד. העיפו אותה על טיל. זה מה שנחשב גן יוקרתי היום. בכניסה לגן יש בחור שבודק כל ילד והורה ובן אדם שנכנס. אפילו עכשיו, כשאני מגיע, הגננת מבקשת שיבדוק אותי. ולא סתם, בודק לי את כל הכיסים. "ליתר ביטחון," היא אומרת, "אצלנו לא לוקחים סיכונים במה שקשור לילדים. תדע לך שאפילו את הצוות הוא בודק כל בוקר". אני לא אומר לה מה אני חושב על זה. בואו נגיד רק שאם הייתי הורה טחון כמו ההורים של הילדים פה, כנראה שלא הייתי מנצל את הכסף לגן כזה. מתייחסים לילדים פה כמו לצמר גפן. עושים להם שטיפת מוח. מגדלים אותם להיות פוצים מפונקים שלא יכולים להתמודד עם החיים. מתישהו, כשיגדלו, הם יגלו את האמת על החיים האלה ויהיו אבודים. פשוט אבודים. זאת לא הדרך לחנך. אבל מי אני שאשפוט.


כשאני נכנס לגן הקטנים אומרים לי שלום כמו מקהלה. אני רוצה להלהיב אותם קצת, לראות חיוך אמיתי על הפרצוף שלהם ולא אחד מזויף, לגרום להם להתרגש באמת. אני לוקח אותם החוצה. הם יוצאים בשיירה כמו נמלים, מובילים אותם אל המדשאה הגדולה מעבר לכביש. כמה שפני סלע מתחרדנים שם, אבל הגננת לא רוצה שהילדים יתקרבו אליהם כי "הם יכולים להעביר מחלות." אז מסתכלים עליהם מרחוק. אני קולט זוג שפנים מזדווגים ומכריז על זה בהתלהבות. הגננת לא רוצה שהילדים יראו את זה כי "הם קטנים מדי כדי להתוודע לדברים כאלה." למרבה המזל, כמה עשרות חסידות נודדות באות להציל אותי ולהפיג את השעמום. הילדים עומדים בשורה ואני נותן לכל אחד מהם לראות אותן במשקפת. כולם מחייכים בנימוס, אבל רואים שלא באמת מתרגשים. אני נזכר שכשהדרכתי פה בפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, מצאתי קן של צופיות עם שני גוזלים בחצר של הגן. אני שואל ילדה אחת עם צמה, כי כבר לא בא לי לשמוע את הקול הנפוח של הגננת, מה קורה עם הקן הזה. הילדה מספרת שלפני שמצאתי אותו, היא לא הכירה בכלל את העולם הזה כי ההורים לא נתנו לה לצאת לטבע. היא מודה לי ואומרת שבזכותי היא מרגישה קרובה יותר לטבע וגם התחילה להתעניין בציפורים. וואו. מסתבר שלא כולם שטופי מוח כמו שחשבתי. היא אומרת שהיא מסתכלת כל יום על הקן ומחכה לגוזלים חדשים.


אני מציע שנלך לראות את קן הצופיות. הילדים רוצים, הגננת רוצה, רק הסייעת המחומצנת מתנגדת. "אבל תראו איזה יופי החסידות פה," היא אומרת עם המבט לשמיים, "את הצופיות יש לנו תמיד." אבל הרוב קובע.


הגוזלים בקן הצופיות בחצר עוד לא בקעו, אבל לידו יש שלטים מצוירים בכתב יד שאומרים לא להתקרב לקן ולא להפריע לצופיות. זה גורם לי לחייך. אני שואל של מי היה הרעיון וכמה ילדים מצביעים על הסייעת. "כן," היא מאשרת, "אחרי מה שהסברת לנו היה לי חשוב לשמור על הקן הזה כמו על הילדים שלי. אנחנו מקפידים להפריע להם כמה שפחות ולעזור איך שאפשר. הכול בזכותך, תדע לך." אני מדבר קצת עם הילדים ונראה שזה באמת חשוב להם. אין כמו ההרגשה הזאת. לדעת שבאמת השפעת עליהם, שהצלחת לשנות אפילו קצת את נקודת המבט שלהם, את היחס לטבע. ועוד אנשים מבוגרים, שבדרך כלל מקובעים כמו בלוק. הרגשה מדהימה. הסייעת הזאת עושה לי את היום.


עכשיו יוצאים להפסקת אוכל. הקטנים נכנסים לגן ומוציאים מהתיק סנדוויצ'ים קטנים וחמודים. גם אני יושב לאכול. אחרי כמה ביסים, החמודה עם הצמה שאמרה לי על הקן מתקרבת ומראה לי ציור שהיא ציירה. יש שם שתי ציפורים עם מקור מעוקל ואיקסים במקום עיניים. "זה הגוזלים של הצופיות?" אני שואל. היא מהנהנת. האמת שזה מקסים. היא רצה שוב לפינת היצירה, משרבטת ציור חדש וחוזרת להראות לי אותו. הפעם זה, עד כמה שאני מבין, אישה שמחזיקה את הגוזלים הפוכים ביד אחת. אני מסתכל עליה בפרצוף שואל והיא לוחשת, "היא הרגה אותם." אני מרים גבות ושואל למה. מפתיע שילדה בגן הזה יודעת בכלל משהו על מוות. היא מחזיקה לי את היד ומושכת אותי אל החלון הקטן מול פינת היצירה. אני רואה משם את קן הצופיות הריק, את השלטים, מחפש עם העיניים ולא מבין לאן זה הולך. עוברות כמה דקות ורגע לפני שאני שואל את הילדה, אני רואה את הסייעת מתקרבת את הקן בצעדים איטיים, מסתכלת לצדדים, מתעלמת מהשלטים כאילו כלום, מושיטה יד אל הקן ומוציאה משם חפיסת סיגריות של מרלבורו.



30 views0 comments

Recent Posts

See All

©Erez Amir 2020