ינואר 2019
שלוש שנים. שלוש שנים אני רודף אחריו. כל חורף אותו סיפור איתו. מתחבא בבית הקברות כאילו זה מה שיעצור אותי, אני מחפש בשיא הדיסקרטיות, חושב אלף פעם לפני כל צעד. וההרגשה הזאת שהוא מסתכל עליי, יושב מאחורי איזה עץ וצוחק עם הפרצוף השמן שלו. לא משנה כמה אני נזהר, כמה אני משתדל לשים לב, תמיד הוא צעד אחד לפניי.
מה שהכי דפוק זה שהוא אפילו לא מנסה להתחבא. לא מתאמץ. הצלפים של המארינס סמרטוטים לידו. הוא יכול לברוח ישר כשהוא קולט אותי, אבל לא. הוא חייב להתגרות. חייב לחכות שאעבור ממש חצי מטר לידו ורק אז לברוח. לברוח ולצחוק עליי כל הדרך עד שהוא נעלם שוב. רק אז אני קולט אותו, אבל זה מאוחר מדי.
אתמול בלילה עברתי על רשימת התצפיות שלי בו; טבלה של כל הנקודות המדויקות, התאריכים, השעות, מזג האוויר, הכול. ניסיתי שוב להבין אם יש פה איזה דפוס. חיפשתי מידע באינטרנט על חרטומנים, עוד סרטונים ביוטיוב, עוד מאמרים. זאת פעם ראשונה שאני עושה מחקר מעמיק כזה, שנמשך עד הבוקר. הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן. אני עייף ומרוצה ועכשיו בטוח, אין סיכוי שהוא בורח לי הפעם.
בבית הקברות יש מלא ערפל. חיסרון בשבילי, יתרון בשבילו. לא לוקח סיכונים, אני מחכה שיתבהר ובינתיים עובר שוב על התכנית ששרטטתי על דף ממחברת מתמטיקה, תכנית שמסתמכת על כל המידע והנתונים על תצפיות שלי ושל אחרים בחרטומן הממזר הזה וכוללת כל מה שצריך לעשות כדי להיות רואה ואינו נראה איתו. אם אדבוק בה, הוא שלי.
עוברות שעתיים מתישות של חיפושים וסריקות ועוד לא ראיתי אותו. זה טוב, לא נשאר הרבה לחפש וזה מרגיש שאני קרוב.
צעקות מכיוון חלקה ד' שוברות את הדממה. זה רובי, ההומלס המזוקן הנחמד אבל לא כל כך שפוי של בית הקברות. שיט, לא הכנסתי אותו למשוואה. אם הוא יבריח לי את החרטומן הכול ילך קיבינימט. אני הולך בשקט בכיוון הצעקות ורואה מרחוק את רובי עומד על אחד הקברים, מנופף בידיים וצועק כמו שרק הוא יודע. אני מרים משקפת ורואה שהוא מחזיק משהו ביד. קשה להאמין בהתחלה, אבל כן. זה אקדח. אין לי מושג מאיפה הוא השיג אותו. אני רק מדמיין את אחד המאבטחים בכניסה שוכב נטול נשק וחיים עם ראש מרוצץ וסלע מוכתם בדם לצדו. אבל לא, רובי בחור טוב. משוגע לגמרי, אבל בחור טוב. הוא לא יעשה דבר כזה.
רובי משתתק ומכוון את האקדח ימינה. אני עוקב עם המשקפת ורואה את החרטומן על האדמה, מוסווה כמעט לגמרי. שיט. איך בן אדם כזה מצא אותו לפניי? אני קורע ומקמט את התכנית המפורטת שכבר לא שווה כלום עכשיו. רובי טוען את האקדח, עדיין מכוון על החרטומן. לא טוב. הוא רציני. בלי לחשוב פעמיים אני נעמד ומנופף לו בתקווה שזה יסיח את דעתו. רובי כנראה לא מזהה אותי אז הוא מכוון עליי את האקדח. אני משתטח מיד מאחורי המצבה הקרובה, מגונן עם הידיים על הראש, ושומע ירייה. מעליי אני יכול לראות את החרטומן מתרחק בתעופה החדה והמהירה שלו. בורח כאילו כלום. כאילו לא הצלתי לו את החיים עכשיו. חתיכת כפוי טובה. ירדה לי כל ההתלהבות ממנו. אני הולך לצלם פרחים וזהו.
