ספטמבר 2018
ביום ראשון הלכתי ליער ירושלים לחפש שועלים, בשני-שלישי צילמתי גור אחד בגבעה מול קניון מלחה, בחמישי רדפתי אחרי חרדון בפארק משחקים ובשישי בבוקר הלכתי לחפש את האושר. השועלים דווקא היו אחלה, נתנו לי לצלם אותם כמו שצריך והכול. גם החרדון בסוף נתן לי להתקרב. אבל צריך לגוון, והאושר, פתאום נזכרתי בו. פעם אחרונה שראיתי אותו כמו שצריך הייתה כשהייתי ילד, משהו כמו שבע שנים אחורה.
כמעט כל יום הייתי רואה אותו, את האושר. כל פעם שהייתי הולך לפארק עם ההורים והכלבה, אפילו בגינה מתחת לבית הוא היה. ואפילו לא הייתי צריך לחפש. הוא היה פשוט בכל מקום, פשוט ישב וחיכה לי. ואני הייתי מתלהב כל כך כשנתקלתי בו פתאום, כל פעם מחדש. אבל אז התחלתי להתבגר, לשחק כדורגל, ללבוש ג'ינס עם קרעים, לסדר את השיער ולגלות שחוץ מאושר יש הרבה זבל בעולם. בגיל אחת-עשרה התחלתי עם הקטע הזה של לצלם חיות. התחלתי לצאת לטבע, לפארקים, למקומות שהייתי רואה בהם את האושר פעם. אבל כל הזמן הזה שצילמתי, פעם אחת לא ראיתי אותו, את האושר. הוא פשוט נעלם.
אז היום, יום שישי, אני יוצא לחפש את המניאק הבוגדני הזה, האושר. אני מתעורר בארבע בבוקר, שם נעליים, שותה תה ירוק ועולה על הרכבת הראשונה צפונה. רכבת לוואדי, שם אם אשקיע, נראה לי שיש סיכוי לא רע למצוא אותו, את האושר. אני מגיע לוואדי, מוצא לוקיישן שנראה לי מתאים, מתיישב על סלע אחד ומחכה.
כבר ארבעים דקות מחכה. זה לא יעבוד ככה חביבי. האושר לא הר ואני לא מוחמד. אם אני לא קם על הרגליים אין סיכוי שאני רואה אותו היום. אני קם לעשות סיבוב בוואדי, לא מוצא אושר ולא נעליים. רק עורבים, שקית זבל קרועה ושלושה צבאים. הוא חייב להיות פה, האושר. אני חייב למצוא אותו, פשוט חייב. עוד חצי שעה של חיפושים, ורגע לפני שאני מרים ידיים אני קולט אותו בזווית העין, את האושר. יושב לי מתחת לאף עם שבע הנקודות האלה שלו. יושב על שיבולת שועל יבשה ומסתכל עליי כאילו כלום, כאילו לא נעלם לי שבע שנים. אני מתכופף ובוהה בו מקרוב.
האושר נראה מותש לגמרי. ככה לא זכרתי אותו, את האושר. בפרצוף שלו שום דבר לא השתנה. הוא עדיין אדום ועגול והכול, אבל זה פשוט לא מרגיש אותו דבר. האושר, שפעם היה גורם לי לצחוק ולהתרגש ולהרגיש מלך העולם, עכשיו יושב ומסתכל עליי כמו מטומטם. הוא נראה כל כך מסכן, האושר. פעם הוא היה כל החיים שלי, עכשיו הוא נקודה קטנטנה וחסרת חשיבות בעולם. נראה לי שעבר עליו משהו לא טוב בשבע שנים האלה, על האושר. לא ככה דמיינתי את המפגש הזה. שבע שנים אני מחפש אותו, שבע שנים הלכו קיבינימט ברגע אחד. אני הולך הביתה, משאיר את האושר לשבת שם עם עצמו והולך לטפל בצילומים במחשב. לפחות הוא מצטלם טוב, האושר. זה גם משהו.אושר לשבת שם עם עצמו והולך לטפל בצילומים במחשב. לפחות הוא מצטלם טוב, האושר. זה גם משהו.
