מרץ 2015
הפעם הראשונה שהייתי לגמרי לבד בטבע הייתה קצת אחרי גיל אחת-עשרה. בהתחלה ההורים שלי לא הבינו למה אני מתעקש לצאת לבד. היו חשדנים, חשבו שאני הולך לראות שם פורנו. הסברתי להם שלהיות בטבע לבד זה משהו שאי אפשר לחוות אם הם מלווים אותי. זאת אווירה מיוחדת. בסוף אימא שלי החליטה שאני מספיק בוגר ואחראי כדי לצאת לבד לשטח הקרוב של יער ירושלים. יצאתי בשישי לפנות בוקר. בשטח הקרוב של יער ירושלים היה רעש אנושי; מכוניות, אנשים רצים, זה לא מה שחיפשתי. ירדתי מהשבילים והתחלתי ללכת בין העצים, עמוק לתוך היער, בערך שעה עד שהגעתי לקרחת יער קטנה. האווירה באמת הייתה מדהימה. המסתורין הזה, הפחד הטוב מהלא נודע. זה עולם אחר. מרגיש שרק אתה והטבע בעולם. אי אפשר לדעת מה יקרה. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות. התיישבתי שם וכאילו נכנסתי לטריפ.
קמתי להסתובב קצת ולחפש משהו מעניין. עם המסתורין הזה, נראה שהכול יכול לקרות באותו רגע. גם פיל אסייתי בין השיחים או נשרים שיאכלו מולי פגר של ילד שחוט. הכול נראה אפשרי. בכל מקרה, מצאתי רק חרדון אחד ענק וקופסת פלסטיק. החרדון ברח, הקופסה לא. לקחתי אותה איתי והתיישבתי בחזרה על האדמה. היו בפנים עוגיות, כנראה בהכנה ביתית. היה להן ריח קצת מוזר, אבל הן נראו טריות.
לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לטעום אחת. הייתי ילד זהיר ופחדן ובמצב תודעתי רגיל אין סיכוי שהייתי עושה את זה, אבל באותו בוקר לא הייתי במצב תודעתי רגיל. האווירה, החוויה, המסתורין. זה היה מיינד-פאק רציני. הסיטואציה והאדרנלין ביחד עם התמימות והבורות של הגיל הזה כנראה עוררו בי את האומץ והספונטניות לעשות את זה.
רגע לפני הביס, קיפוד. הוא יצא מהשיחים ופשוט התקרב אליי. זה היה קסום. דמיינו את זה. פשוט קסום. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. בחיים לא ראיתי קיפוד שמתנהג ככה. אחרי שסיימתי את העוגייה, לקחתי עוד אחת, פוררתי ונתתי לקיפוד. לא באמת חשבתי שהוא יאכל את זה, אבל הוא אכל כמו גדול. כמעט מהיד שלי. הרגשה מיסטית כזאת, כאילו שהנשמה מתעלה על הגוף. שאני מסתכל על הכול מלמעלה. שאני דמות באגדת ילדים.
אכלתי עוד שתי עוגיות, נתתי עוד אחת לקיפוד, ותוך כמה דקות זה התחיל. התחלתי ללכת ומצאתי את עצמי שוכב על הגב בלי לזוז. הקיפוד מימיני גם ניסה ללכת, אבל כל צעד הוא הזדקף ואז נפל הצידה. צחקתי בקול, וזה לא נראה לי אפילו קצת מוזר. גם כשהקיפוד התקרב לי לאוזן וניסה לטפס עליי, גם כשהעצים מסביבי התכופפו והזדקפו והסתובבו סביב עצמם, גם כשהערפל הפך לעשן דחוס מעליי, זה נראה הכי טבעי בעולם. בשלב מסוים הקיפוד נעמד על הרגליים האחוריות והלך אחורנית. "מה אתה מייקל ג'קסון?" אמרתי תוך כדי שאני זוחל אחריו. הוא לא ענה. הרמתי אותו ביד אחת והוא הרגיש ענק, בגודל של מכונית. עצמתי עיניים, פקחתי והוא נעלם. לא היה הסבר הגיוני לזה, וגם לא חיפשתי, כי להקת עגורים בדיוק התחילה לחלוף מעליי. נשכבתי שוב על הגב. העצים המשיכו להתנועע כמו גלים והעגורים דאו במעגלים במהירות פסיכית, כמו מכונת כביסה. לכמה רגעים הייתי איתם בנדידה, בדרך לאירופה, וזה היה מדהים. שמעתי את הקריאות שלהם ואת משק הכנפיים כל כך חזק, כאילו הם בתוך האוזניים שלי. הייתי מנותק מעצמי. התמזגתי עם משהו גדול ממני, עם הטבע, וזה היה כך כל כיף. למרות שכל כמה שניות כיסיתי את הפנים עם הידיים בבהלה כי פחדתי שיפלו עליי השמיים, צחקתי כמו מטורף. לא יכולתי להפסיק. אפילו לא שמתי לב שהמכנסיים שלי רטובים משתן. הייתי באקסטזה, משהו לא נורמלי. אין ולא תהיה כמו הפעם הראשונה לבד בטבע, לא יעזור כלום.
ולמה אני נזכר בזה עכשיו? כי אתמול הייתי שוב באותו אזור של יער ירושלים, חיפשתי צבוע, חיה מדהימה, הייתי חייב לראות אחד, ובזמן שהשקפתי שם, בחור רזה ומזוקן שרץ כמו מטורף ראה אותי וביקש שאשמור את השקית שלו רגע. אם לא הפעם הראשונה ההיא, לא הייתי מזהה את הריח וסיכוי טוב שהייתי מקשיב לו ושומר את השקית והשוטרים היו עוצרים אותי במקומו. למרות שעם חומר כזה הייתי יכול לראות דברים הרבה יותר טובים מצבוע. אבל כבר בפעם הראשונה הבנתי שזה לא הקטע שלי. אני יותר... מחובר למציאות, נקרא לזה ככה.
